top of page

למה ילדים לא זקוקים לגבולות, למה גבולות לפעמים עובדים, ומתי עדיף דווקא להקל בהם

אולי התפיסה הרווחת ביותר בהורות היא שילדים זקוקים לגבולות.

ילדים לא באמת *זקוקים* לגבולות. הצבת גבול יכולה, אומנם, לענות על צרכים שקיימים בילדים כמו סדר, בהירות והבנה. ולכן לפעמים זה "עובד". אבל מנגד, ישנם מקרים רבים שבהם הצבת גבול מעוררת בילדים צרכים כמו הקשבה, התייחסות, התחשבות, גמישות והכרה - צרכים שמבקשים מענה ולא מקבלים אותו על ידי הצבת הגבול.

ויותר מזה, כשנוצר קושי בינינו לבין הילדים, הרבה פעמים אנחנו נוטים לרצות להדק ולחדד את הגבולות, ואפילו לצמצם אותם, מתוך מחשבה שזה מה שיפתור את העניין. עד כדי כך מוטמעת בנו האמונה שילדים זקוקים לגבולות. ושאם משהו משתבש, כנראה שזה עניין של גבולות.

חשוב לי לציין כאן שאין לי כוונה לקבוע שום דבר עבור אף אחד, ואני באמת מאמינה שהורים מכירים את הילד שלהם הכי טוב ויודעים מה טוב ונכון עבורו. וייתכן שיש ילדים שבאמת זקוקים לגבולות המהודקים האלה.

אבל חשוב לי גם לתת פה נקודת מבט נוספת, שאולי תתן כיוון מחשבה נוסף לאותם הורים שמשהו בבטן שלהם מסמן להם שאולי הידוק הגבולות זאת לא הדרך הכי נכונה עבורם ועבור הילד שלהם. הורים שתוהים האם יש אפשרות אחרת.

לתפיסתי, העניין הזה של הידוק גבולות נובע מפחד שלנו, ההורים. הרבה פעמים יחד עם הפחד הזה מופיעים גם רגשות עוצמתיים נוספים כמו כעס או תסכול או חוסר אונים. כי אנחנו כל כך דואגים לילד שלנו, כל כך רוצים למלא את התפקיד שלנו כהורים שלו על הצד הטוב ביותר. אנחנו באמת רוצים את הכי טוב עבור הילד שלנו ועבור המשפחה שלנו.

וכשאנחנו מפחדים (או כועסים מאוד או מתוסכלים מאוד) אנחנו נוטים לסגת לשימוש בכוח, מתוך רצון להחזיר את הסדר והשגרה כמה שיותר מהר. כדי לתקן את המצב כאן ועכשיו. כי למדנו היטב ששימוש בכוח עובד כשיש משהו שאנחנו מאוד רוצים ומאוד חשוב לנו. לפחות בטווח המיידי.

מנקודת המבט שאני רוצה להציע כאן, ההנחה הבסיסית היא שהילד שלנו רוצה לשתף איתנו פעולה. הוא רוצה להיות קרוב אלינו וללמוד מאיתנו ושאנחנו, ההורים שלו, נוביל אותו. אלה צרכים בסיסיים של כל ילד - שיהיה לו אדם שממנו הוא יכול ללמוד ושעליו הוא יכול להישען ללא תנאי.

ועל פי ההנחה הבסיסית הזאת, כשהחיבור בינינו לבין הילד שלנו חזק ויציב, זה אכן מה שיקרה. הוא יתן לנו להוביל אותו והוא ישתף איתנו פעולה. (רוב הזמן לפחות. הכוונה היא שלא נרגיש שיש משבר, שיש צורך בהידוק גבולות או בכלל שצריך לעשות משהו כדי לשנות את המצב).

ומנקודת המבט הזאת, כשמתעורר מצב שבו הילד לא משתף פעולה באופן שונה מהרגיל, מתנגד, מתחצף, לא מקשיב (או כל התנהגות מאתגרת אחרת) וממשיך להתנהג כך למרות שאנחנו מבקשים ממנו להפסיק ולמרות שהוא יודע שהתנהגויות כאלה לא מקובלות בבית שלנו - כשמתעורר מצב כזה, באופן זמני או מתמשך, אז ההצעה היא לבחון את מערכת היחסים, ולבדוק האם יכול להיות שקרה משהו לחיבור בינינו לבין הילד שלנו.

זה לא נושא מדובר במיוחד, אבל זה קורה כמעט בכל בית. סבירות גבוהה שרובנו נחווה קושי בחיבור הרגשי עם הילדים שלנו, בזמן כזה או אחר. בוודאי אם אנחנו בתקופה של קושי מתמשך מול הילד שלנו ומרגישים מבולבלים וחסרי אונים. אני יכולה להגיד באופן אישי שזה כבר קרה לי עם שניים מהילדים שלי, כל אחד בתקופה אחרת. וזה כואב נורא נורא, וקשה להודות בזה. אבל אם זה המצב, אז מוכנות להכיר בזה ולהודות בכך שזה קורה לנו עשויה להיות הצעד הראשון לשינוי המצב.

ואולי הדבר הכי חשוב שאכתוב בפוסט הזה הוא שתמיד אפשר לשקם את החיבור עם הילדים שלנו. תמיד. זה אף פעם לא מאוחר מדי.

ואם אכן החיבור בינינו לבין הילד שלנו נפגע, אז ההמלצה שלי היא לשקול אפשרות *לא* להחמיר את הגבולות בבית, אלא דווקא להיפך - לבדוק איפה אנחנו יכולים להקל ולהתגמש. איפה אנחנו יכולים למצוא דרך אחרת שתתן מענה טוב יותר גם על הצורך של הילד שלנו. איך אנחנו יכולים לתת לילד שלנו כמה שיותר את ההרגשה שאנחנו רואים אותו, מבינים אותו, ורוצים לבוא לקראתו ולקחת בחשבון את מה שחשוב לו. (וסביר להניח שזה תמיד נכון - אנחנו תמיד רוצים שיהיה לילדים שלנו טוב - אבל הם לא בהכרח מרגישים את זה).

בדיוק כמו שאם היה לנו תינוק קטן ורך שפתאום בוכה יותר מהרגיל או מתלונן באופן חריג, היינו באופן טבעי מחפשים מה כואב לו ומנסים לעזור לו. כי זה פשוט היה ברור לנו שהוא לא עושה נגדנו, אלא שמשהו באמת כואב לו.

באותו אופן גם כשהם גדלים, וגם אם זה ממש ממש נראה ככה - הילדים שלנו אף פעם לא עושים נגדנו. פשוט יש משהו שכואב להם.

ואם אנחנו, ההורים שלהם, נראה להם שאנחנו מבינים אותם ורוצים לעזור להם דווקא בתוך הרגעים המאתגרים האלה, זה מאוד יכול לעזור לשקם את החיבור, לחזק את האמון ההדדי בינינו, ולהחזיר את הרצון הטבעי שלהם להיות קרובים אלינו ולשתף איתנו פעולה.

אתאר מקרה פשוט יחסית, לצורך ההמחשה והדוגמא:

נניח שהילד שלי מסרב באופן עקבי להיכנס למקלחת בערב, ועושה כל דבר חוץ מלהיכנס למקלחת בזמן. משחק, משתולל, בורח מאיתנו וכדומה. ונניח שזה מתחיל לקרות כל ערב. ואנחנו מתחילים כבר להיעשות חסרי סבלנות, מעוצבנים, וחוששים מהזמן הזה כל ערב. ובמקום ששגרת הערב תהיה נעימה ורגועה, זה הופך להיות זמן לחוץ ומלא בויכוחים.

אנחנו יכולים לחשוב שהילד זקוק לגבולות. לחשוש שאולי שגרת הערב שלנו לא מהודקת מספיק. שאולי כיוון שויתרנו מדי פעם על מקלחת, הוא לא מבין כמה זה חשוב. או שאולי הסמכות שלנו לא מספיק חזקה בבית. ובתוכנו מצטברים כעס ותסכול וחוסר סבלנות. וחשש שאם המצב ימשיך ככה בלי שנעשה משהו, אז המצב יתקבע ואפילו יחמיר. ואז יכול להיות שנחליט להקשיח עמדות. להפוך להיות יותר אדוקים ומהודקים, לא לוותר יותר על מקלחת, להקפיד עוד יותר על השגרה ועל הלו"ז. מתוך מחשבה שאם לא נשאיר פתח לגמישות אז הוא יבין שזה המצב ויתיישר בסופו של דבר.

ויכול להיות שזה באמת מה שיקרה אם נקשיח את הגבולות. אבל מה שעוד עלול לקרות זה שהילד שלנו ישמע מסר תת קרקעי (שלאו דווקא התכוונו להעביר) שמה שחשוב לו לא חשוב. שאין לזה מקום.

כי בעצם הוא מתנגד למקלחת לא כי הוא מתנגד לנו ולמה שאנחנו מבקשים, אלא כי יש משהו שחשוב לו. יכול להיות, למשל, שהוא זקוק לעוד זמן משחק איתנו, לעוד זמן של קרבה. או שיכול להיות שהוא פשוט עסוק בענייניו והיה רוצה להיות מסוגל לסיים את המשחק ואז להיכנס למקלחת. שתהיה לו בחירה בעניין. או שאולי הוא מחכה לאבא שיחזור מהעבודה ואז הוא לא רוצה להתחיל ארגונים לשינה מוקדם מדי, אלא רוצה לבלות זמן עם אבא (או אמא). וכן הלאה, יכולים להיות כל מיני צרכים שמתעוררים מתחת לפני השטח שמביאים להתנגדות להיכנס למקלחת.

ואנחנו יכולים לזהות את הצורך שלו ולנסות לתת לו מענה. למשל להחליט יחד שמתגמשים עם זמן הכניסה למקלחת על מנת לאפשר לו לסיים את המשחק שהוא שקוע בו. או בכלל להקדים את המקלחת לצהריים כשהוא חוזר הביתה, כדי שבערב יהיה פנוי לשחק עם אמא ואבא. או להחליט שעושים מקלחת יום כן יום לא. או להחליט שאבא עושה לו את המקלחות כדי שזה יהפוך להיות זמן איכות שלהם. ויש עוד המון אפשרויות, שמה שמאפיין את כולן זה שהן מחפשות דרך לתת מענה גם לצורך של הילד וגם לצורך שלנו. ככה שאף צד לא צריך לוותר.

בדרך הזאת בעצם אנחנו שמים את מערכת היחסים בינינו לבין הילד במרכז ובונים את האמון ההדדי בינינו. והמסר התת קרקעי שאנחנו מעבירים לילד שלנו במקרה הזה הוא שהוא חשוב. שאנחנו מוכנים להתגמש ולשנות כדי להתחשב בצרכים שלו ולקחת אותם בחשבון. ומלמדים אותו גם איך כשיש הקשבה הדדית ומוכנות להתגמש, אפשר להגיע למצב שאין מנצחים ומפסידים, אלא כולם נלקחים בחשבון וכולם מרוצים.


פוסטים אחרונים

כשאני שומעת את האמירה הזאת, שעם הילדים נולדים רגשות אשמה, נעשה לי בעיקר עצוב. עצוב לחשוב על כל אותם הורים שסוחבים איתם רגשות אשמה על כל מיני דברים, וחושבים שזה פשוט המצב. משלימים עם זה. זה לא חייב להי

לפעמים נראה לי שהפחד מ"מה יהיה בהמשך" ממש מנהל אותנו, ההורים. לא מעט פעמים אנחנו עושים החלטות ביומיום פחות מתוך מחשבה על מה נכון לנו ולילדים שלנו *עכשיו*, ויותר מתוך פחד ממה ש*יהיה*. למשל, להפסיק להני

מה זה אומר שהצרכים של הילדים תמיד מקבלים התייחסות? שהם תמיד יקבלו מה שהם רוצים? התשובה הקצרה היא לא. התשובה הארוכה היא שאתחיל מסיפור להמחשה, ואסביר בסוף. ************************************* הלכנו לר

bottom of page