כשאני שומעת את האמירה הזאת, שעם הילדים נולדים רגשות אשמה, נעשה לי בעיקר עצוב. עצוב לחשוב על כל אותם הורים שסוחבים איתם רגשות אשמה על כל מיני דברים, וחושבים שזה פשוט המצב. משלימים עם זה.
זה לא חייב להיות ככה.
מה שנולד עם הילדים זה תחושת האחריות שלנו, רצון להיות משמעותיים, להוות דוגמא, ועוד כל מיני צרכים שלנו שאולי לא היו כל כך משמעותיים קודם לכן ועם ההורות הופכים להיות חשובים לנו מאוד.
ונולדים גם קונפליקטים של רצונות, ורגעים של תסכול ואי ידיעה, ואינסוף אהבה ודאגה ורצון להגן על הילדים שלנו ולגדל אותם להיות הגרסה הכי טובה של עצמם שהם יכולים להיות.
ומה שאולי מתפספס כאן, זאת ההבנה שכשמתעוררים בנו רגשות אשמה, הם בעצם מהווים תמרור לכך שמשהו לא בדיוק. משהו שעשינו, שאמרנו, או משהו בהתנהלות כרגע לא בדיוק מתאים למה שחשוב לנו. לא בדיוק מתאים למה שהיינו רוצים שיהיה. וכשמזהים את הדבר הזה שחשוב לנו ולא מקבל מענה כרגע, אז יכול להתרחש שינוי.
חלקכם אולי תוהים - טוב אז מה זה אומר בעצם? שנמשיך להרגיש רגשות אשמה, פשוט נתייחס אליהם אחרת? הרי זה לא פותר את העניין שעם הילדים נולדים רגשות אשמה.
והתשובה היא שזה כן. אבל זה תהליך. תהליך של ללמוד להקשיב לעצמנו ולזהות מה חשוב לנו. רובנו לא יודעים לעשות את זה כי לא לימדו אותנו לעשות את זה.
זה קצת כמו ילד שלומד לעשות פיפי באסלה. בהתחלה הוא יפספס כל פעם. הפיפי יצא בלי שהוא בכלל שם לב. והוא יבין שהוא עשה פיפי רק בדיעבד. אבל עם הזמן, הוא יתחיל לשים לב תוך כדי שהוא עושה פיפי, ובסופו של דבר כבר ילמד לזהות את התחושה הזאת שמגיעה לפני שהפיפי יוצא. וללכת לעשות באסלה.
אז ככה.
עם תרגול והתכווננות גם אנחנו יכולים ללמוד לזהות את התחושה החמקמקה הזאת שמתעוררת בנו כשמשהו לא מדויק עבורנו. ולפעול לשינוי עוד לפני שרגשות האשמה מתעוררים.