* איך לא פרסמתי כאן את הפוסט הזה, שפורסם בפייסבוק כבר לפני שנה וחצי? 😯 אז בעיכוב קליל, בנושא שתמיד רלוונטי, הרי הוא כאן לפניכם*
זה התבשל אצלי כבר כמה זמן.
אם הייתם שואלים אותי פעם, הייתי אומרת שאין לי בעיה עם זה שהילדים צופים בפרק או שניים כשהם חוזרים הביתה בצהריים. להיפך - הרגשתי שזה עוזר להם לעשות את הסוויץ' ולהסתגל למעבר הביתה, ושזה נותן לי את האקסטרא זמן הזה לארגן עוד כמה דברים או לעשות עוד קצת עבודה, או לשתות קפה רגע בנחת. ווין ווין לכולם.
אבל עם הזמן משהו השתנה, וכבר התחלתי להרגיש עם זה פחות טוב. הם התחילו לבקש עוד פרק ועוד פרק, כאילו היינו במשא ומתן מתמשך על כמה עוד אפשר לראות. וגם הרגשתי שזה כבר לא עושה להם טוב, אלא להיפך. הם כבר פחות משחקים, פחות מעסיקים את עצמם. יותר עצבניים, יותר עייפים. לא ידעתי בוודאות לקשר את זה לטלויזיה אבל הייתה לי הרגשה כזאת.
וערב אחד לפני כמה שבועות, אחרי עוד יום כזה של עייפות ועצבים, ישבנו יונתן ואני ודיברנו על זה, ואמרתי לו שנראה לי שצריך להפסיק עם הטלויזיה. שיש לי הרגשה שזה יכול לעזור. ובהשראת רעיון מעולה של יונתן, החלטנו שלא נקצץ לחלוטין, אלא נהפוך את הטלויזיה למשהו שעושים ביחד, כמשפחה. במהלך היום לא צופים בכלל, ובערב כשיונתן חוזר מהעבודה, נשב ונצפה בפרק אחד ביחד.
וכבר ביום שלמחרת סיפרתי לילדים על השיחה שלנו, על זה שאנחנו דואגים להם ורוצים לשמור עליהם ושאנחנו חוששים שכשהם צופים בכמה פרקים בטלויזיה בשעות הצהריים זה משפיע עליהם בצורה לא טובה, והם נעשים עייפים ועצבניים יותר. ושאנחנו רוצים לעשות ניסיון כזה ולבדוק איך הרעיון שאנחנו מציעים מרגיש לכולנו.
וראו זה פלא, הם הסכימו בלי התנגדות בכלל. ומאותו רגע, כבר כמה שבועות שהם פשוט לא צופים בטלויזיה בשעות הצהריים. ובמקום לראות כמה פרקים כל יום, הם צופים באחד בלבד. איתנו. ואנחנו שרים יחד את שיר הפתיחה, לומדים יחד שמות של פוקימונים, צוחקים יחד מערוץ החייזרים (מומלץ!), וזה נורא כיף לכולם!
יותר מזה, פתאום הם חזרו לשחק, מבלים הרבה יותר זמן במהלך היום במשחק אחד עם השני, מעסיקים את עצמם יותר. ההקלה והרגיעה הורגשו מהרגע הראשון ממש.
************
ובעצם מה שעשינו הוא להציב גבול לילדים. אבל זה נעשה באופן שרואה את הצרכים שלנו ושלהם, והם קיבלו את המסר שאנחנו עושים את זה בטוב, לא כי אנחנו רוצים להגביל אותם או לחנך אותם או למנוע מהם הנאה, אלא פשוט כי אנחנו דואגים להם. ובמקום להציב את הגבול מבחוץ, נכנסנו לתוך העולם שלהם ואמרנו להם, הנה אנחנו כאן. ואנחנו רוצים להיות איתכם בזה, לצפות יחד איתכם ולהפוך את זה לזמן של חיבור בינינו.
המושג גבול הוא מבלבל, לדעתי. אנחנו רגילים לחשוב שגבולות נועדו להפרדה, שצריך להציב אותם ואז לאכוף אותם ולשמור שאף אחד לא יחצה את הגבול.
אבל אני לומדת לראות את זה אחרת - שגבול מגן עלינו. אני מדמיינת את זה קצת פחות כמו גבול בין מדינות, וקצת יותר כמו גדר שמגנה על צמח רך ועדין ומאפשרת לו לצמוח. אנחנו שמים את הגבול סביבנו, כדי להגן על הצרכים של כולנו ולסמן את האיזור שבו כמה שיותר מהצרכים של כולנו יכולים לקבל מענה.
ואם יבוא זמן שיתעוררו התנגדויות, שיהיו נסיונות לפרוץ את הגבול, אז אני אבין שכנראה שהצרכים השתנו, ואולי כדאי לבדוק איפה נכון להציב את הגבול עכשיו, כדי שישמור גם על הצרכים החדשים ויוודא שהם מקבלים מענה.
גבולות שמונחים במקומות שבהם מתאפשר מענה על צרכים גם שלנו וגם של הילדים, הם גבולות שאין צורך לאכוף בכוח, ואין התנגדות כלפיהם. כי הם לא נגד אף אחד, אלא להיפך. הם בעד כולם.
רוצים לקרוא עוד בנושא גבולות?