לפעמים נראה לי שהפחד מ"מה יהיה בהמשך" ממש מנהל אותנו, ההורים. לא מעט פעמים אנחנו עושים החלטות ביומיום פחות מתוך מחשבה על מה נכון לנו ולילדים שלנו *עכשיו*, ויותר מתוך פחד ממה ש*יהיה*.
למשל, להפסיק להניק או לגמול ממוצץ "כי זה רק ילך ויהיה יותר קשה אז עדיף עכשיו". ללמד את הילד לישון עצמאית כי אם לא ילמד עכשיו אז "כל החיים יהיה לו קושי לישון". או בכלל לא לאפשר משהו מלכתחילה מחשש שהוא יתרגל ואז לא נוכל לשנות.
ואני חושבת שהעניין הזה של קבלת החלטות מתוך פחד הוא מכשלה רצינית בהורות ובכלל, כי זה פוגע ביכולת שלנו לראות את המציאות נכוחה. ואנחנו שוכחים לפעמים שפחדים, הם רק פחדים. הם לא המציאות. הדברים שאנחנו מפחדים מהם לא בהכרח יתרחשו במציאות, ואנחנו לא באמת יודעים מה יהיה.
האם אנחנו באמת מוכנים להשלכות של ההחלטה שאותה אנחנו לוקחים *עכשיו*, רק בגלל משהו שאנחנו מדמיינים שאולי, לא בטוח, יכול להיות שיקרה בעתיד?
ואני אתן דוגמא - איתמר שלי מצץ מוצץ עד גיל 5. לא רק בלילה, גם במהלך היום. והחל מגיל 3 בערך היינו נתונים ללחצים מהסביבה (ולחצים מהמחשבות שלנו) שאמרה לנו שאם לא נגמול אותו עכשיו, יהיה קשה אחר כך. ומכל מיני סיבות החלטנו לא ללחוץ עליו. כל פעם הייתה לנו סיבה לחשוב שזה לא הזמן הנכון עבורו, וחיכינו עוד קצת. וכך עבר לו הזמן. ואני אשקר אם אגיד שלא פחדתי. כן פחדתי. הוא מבחינתו אמר שיהיה מוכן להיפרד מהמוצץ אולי בגיל 8, אולי בגיל 10... אבל מה שקרה במציאות זה שכשהגיע הזמן הנכון, זה פשוט קרה. וזה היה קל וחלק יותר מכל הגמילות והפרידות שראיתי. הוא פשוט היה מוכן ובשל, וזה לא היה עניין. אפילו שהיה מאוד רגיל למוצץ כי היה איתו מאז שהיה תינוק. הוא בכלל לא הכיר מה זה להיות בלי. ועדיין עשה את המעבר הזה בקלות וברצון, כי היה בשל והתזמון היה נכון עבורו.
כי בתכלס, אין כזה דבר הרגלים. זה פשוט עניין של מה הצרכים שלנו בכל רגע נתון. כשאנחנו מבינים את זה, אז עולם שלם של אפשרויות נפתח בפנינו.
ובכלל, אני שמה לב שככל שאנחנו עושים החלטות בהתאם לצרכים שקיימים עכשיו (שלנו ושל הילדים), ככה הדברים קלים ופשוטים וזורמים יותר. זה לא תמיד קל, וכמובן שיש קשיים לפעמים. אבל באופן כללי כשאנחנו מנטרלים את המאבק שלנו עם המציאות ואת הפחדים שלנו מדברים שעדיין לא קורים, משהו משתחרר שם ונעשה לנו יותר פשוט ופחות רועש.
זה דורש איזושהי קפיצת אמונה ומוכנות להמשיך לפעמים יחד עם הפחד (כי יש מצב שהפחד לא ילך לשומקום, הרי את האמירות מהסביבה לא נוכל להשתיק). אבל זה עשוי לחסוך הרבה כאבי לב ותסכולים לשני הצדדים.
אז מה עושים, אתם שואלים? אני מציעה להתחיל מלשאול את עצמנו אילו החלטות ביומיום שלנו אנחנו מקבלים מתוך פחד, ואילו מתוך בחירה. ולבחון את זה באותנטיות ובסקרנות. ומשם לבחור כיצד נכון לנו להמשיך. לא חייבים לשנות כלום. אבל עצם המודעות לעניין היא חשובה.