עליי

כילדה, גדלתי באוירה שמקדשת ידע וחוכמה. ובאמת עד לפני כמה שנים הייתי במסלול מאוד מוגדר של מירוץ אחר השגת ידע - לימודים מתקדמים בביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. 

​

כשהייתי באמצע הדוקטורט נולדה שירה, בתי הבכורה. בסופו של הדוקטורט נולד איתמר, בני השני. הבן השלישי שלי, עידו, נולד בזמן הפוסט-דוקטורט. ככל שהעמקתי בעולם ההורות, הבנתי שכאן כל הידע שבעולם לא יעזור לי, ושכדי להיות קרובה לעצמי ולאהובים שלי יש צורך במשהו אחר. 

כלפי חוץ הייתי אמא מסתדרת, רגועה, מכילה, לא מתלוננת. אבל מאחורי הדלת התחילו התפרצויות של צעקות וכעסים שלא הכרתי אצל עצמי, ולא ידעתי מה עושים איתן. וככל שהתאמצתי יותר לשמור על התמונה ההרמונית כלפי חוץ, ככה בבית זה רק החמיר.
 

היום אני יודעת שתשומת הלב שלי פשוט הייתה במקום הלא נכון - כל האנרגיה הלכה על איך זה נראה, ובכלל לא על איך אני מרגישה מבפנים.
 

הבנתי שבמערכות יחסים, אם אני מנסה להיות חכמה וצודקת, זה לא בהכרח יעזור לי ליצור קרבה ואינטימיות. לפעמים אפילו ממש להיפך.

שם התחיל עבורי מסע מרתק, שבמהלכו רכשתי הכשרה כמדריכת הורים בבית להורות מקרבת, ובהמשך העשרתי והרחבתי את הידע שלי על ידי למידה של קורסים מעמיקים על הגישה ההיקשרותית במכון ניופלד.

 

וכך גיליתי, בזכות ילדיי, שתחום המחקר של חיי הוא לא ביוכימיה, אלא מערכות יחסים ותקשורת. הנושא של מערכות הפעלה של אנשים מרתק אותי. מה מניע אותנו? איך אנחנו תופסים את המציאות? אני מרותקת מההבנה שיש לי את היכולת לבחור את האופן בו אני חווה את העולם. את האפשרות לבחור להכחיד מחיי את תודעת המאבק, שרובנו גדלנו לתוכה והרבה מאיתנו עדיין חיים אותה. למדתי שאני יכולה להשיג את מה שחשוב לי בלי להפעיל כוח על עצמי או על מישהו אחר. מתוך אותנטיות, חיבור ואהבה.

ולתפיסתי, מערכות היחסים החשובות ביותר הן אלה שבין הורים וילדים. שם הכל מתחיל. מרגש אותי לחשוב שאנחנו יכולים לגדל דור חדש של אנשים בעולם. כאלה שמחוברים לעצמם, שיודעים מה חשוב להם. ושיחד עם זה, יודעים גם לראות את האחר, להבין אלה את אלה. כאלה שמבינים שאפשר לתת מקום לצרכים של כל הצדדים מבלי שזה בהכרח יבוא אחד על חשבון השני. שיודעים לפתור קונפליקטים מבלי להיות כוחניים זה כלפי זה. 

​

זה החזון שלי, שמרגש אותי עד מאוד. ולכן אני כאן :)