אנחנו עושים איזושהי החלטה, קובעים כלל בבית - אין טלויזיה אחרי 18:00, כולם במיטות בשעה 20:00 בדיוק, לא נכנסים למיטה בלי מקלחת, וכדומה.
ובאותו רגע ממש, אנחנו נעשים שוטרים שנאלצים לאכוף את הכלל הזה. ולא פעם, אנחנו סובלים מזה ומתוסכלים מזה ומותשים מזה. והרי לא מדובר באמת מוחלטת או משהו כזה (בינינו, אם לדוגמא אחת לכמה זמן הילדים ילכו לישון קצת מאוחר יותר, לא יקרה יותר מדי). זה אנחנו החלטנו את זה!
אבל חלילה שנוותר, כי אז התדמית שלנו כהורים שיודעים מה הם עושים עלולה להיסדק. הסמכות ההורית שלנו עלולה להישחק. אז אנחנו צריכים להיות חזקים, ואפילו אם אין לנו באמת בעיה פשוט לתת להם לראות עוד פרק קטן, אנחנו לא נוותר!
וכך אנחנו הופכים להיות שבויים בתוך הכללים והחוקים שאנחנו בעצמנו קבענו.
וגרוע מזה - אנחנו יורים לעצמנו ברגל בלי לשים לב בכלל. כי תוצר לוואי של גישה כזאת, הוא שאנחנו מעבירים לילדים שלנו מסר שאסור לוותר. שוויתור והתגמשות משמעותם חולשה. שכשאנחנו רוצים משהו, אסור לנו להישבר, וחשוב שנדבוק בצורה עיקשת במה שקבענו, מבלי לעצור לבחון את המצב הנוכחי ולבדוק האם מה שקבענו מתאים כרגע. ויותר מזה - מבלי לבחון איך זה משפיע על האדם שעומד מולנו ולהתחשב בצרכים שלו. אנחנו בעצם מלמדים את הילדים שלנו לא לראות בעיניים כשהם רוצים משהו!
והבשורה היא, שאנחנו לא חייבים להיות שוטרים. לא חייבים לעמוד מול הילדים וללכת איתם ראש בראש. כי זה, בניגוד למה שחלקנו אולי חושבים, שוחק את מערכת היחסים בינינו לבין הילדים וגם שוחק את הסמכות ההורית שלנו.
כי במהלך הדרך, הם לומדים שהם לא חייבים להקשיב לנו. הם מבינים בעצמם שמה שאנחנו אומרים הוא לא אמת מוחלטת, ואנחנו נאלצים להפעיל יותר ויותר כוח כדי לאכוף את החוקים בבית. וככל שהם גדלים זה פחות ופחות עובד, ואנחנו נעשים יותר ויותר מתוסכלים כי אנחנו לא יודעים איך לגייס אותם לשיתוף פעולה מבלי להפעיל כוח ומבלי לאיים איומים.
אפשר לייצר סמכות הורית אחרת. כזאת שמשמשת לילדים דוגמא ומלמדת אותם איך אנחנו (כולנו) יכולים לקבל מענה לצרכים שלנו גם תוך כדי התחשבות באדם שמולנו ובצרכים שלו. שאפשר להתגמש גם בלי שזה יבוא על חשבוננו, בלי לוותר על עצמנו. ושאפשר לעודד את האדם שמולנו לשתף איתנו פעולה מתוך רצון, ובלי להשתמש בכוח. ושכשעושים את זה, זה ממש נעים ומקרב.